סטימינג הוא אחד המאפיינים המוכרים ביותר של אוטיזם, אך גם אחד הפחות מובנים מבחינה מדעית.
במשך שנים רבות הוא תואר כהתנהגות חזרתית חסרת מטרה, ולעיתים אף כניסיון להימנע מהסביבה.
בעשורים האחרונים השתנתה התמונה באופן משמעותי.
מחקרים מתחומי מדעי המוח, העיבוד החושי והפסיכולוגיה ההתפתחותית מצביעים על כך שסטימינג הוא מנגנון ויסות עצמי מורכב,
המסייע למערכת העצבים להתמודד עם עומס חושי, רגשי וקוגניטיבי.
במקום לראות בו תנועה אקראית, המחקר המודרני מתייחס אליו כחלק ממערכת ביולוגית שמטרתה לשמור על יציבות פנימית בתוך סביבה המשתנה ללא הרף.
למרות ההתקדמות במחקר, עדיין אין הגדרה אחת המקובלת על כלל החוקרים.
הסיבה לכך פשוטה: סטימינג אינו מתאר תנועה מסוימת, אלא קבוצה רחבה של התנהגויות חוזרות, שלכל אחת מהן עשויה להיות מטרה עצבית שונה.
אצל אדם אחד הוא עשוי להופיע כנפנוף ידיים בזמן התרגשות, אצל אחר כנדנוד הגוף בזמן עומס חושי, ואצל אדם נוסף כהשמעת קולות חוזרים בזמן ריכוז.
המכנה המשותף אינו צורת התנועה, אלא העובדה שהיא מסייעת למערכת העצבים לווסת את עצמה.
המונח "סטימינג" הוא קיצור של הביטוי "התנהגות של גירוי עצמי", אך כיום חוקרים רבים סבורים שהגדרה זו אינה משקפת במדויק את תפקידו האמיתי.
יותר ויותר מחקרים מתארים את הסטימינג כמנגנון של ויסות עצמי, כלומר דרך שבה המוח והגוף פועלים יחד כדי לארגן את הפעילות העצבית ולשמור על איזון בתנאי עומס.
בסקירות מדעיות שפורסמו בשנים האחרונות נמצא כי תנועות חזרתיות אינן מופיעות רק במצבי לחץ.
הן עשויות להופיע גם בזמן הנאה, ריכוז עמוק, ציפייה, למידה או התרגשות. ממצא זה שינה את ההבנה המקובלת של התחום.
במקום לראות בסטימינג תגובה לבעיה אחת, החוקרים מתארים אותו כמנגנון גמיש המסייע למערכת העצבים להתאים את עצמה למצבים משתנים.
אחת התרומות המשמעותיות להבנת הנושא הגיעה מעבודתה של החוקרת הבריטית לורנה וינג, שהדגישה
כי התנהגויות חזרתיות הן חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנשים על הספקטרום האוטיסטי חווים ומארגנים את העולם.
בהמשך, חוקרים נוספים הרחיבו את ההבנה וקישרו בין סטימינג לבין עיבוד חושי, ויסות רגשי ותפקודן של רשתות מוחיות המעורבות בתנועה ובקשב.
בעבר נטו להסביר סטימינג כהתנהגות שיש להפחית או למנוע, מתוך הנחה שהיא מפריעה ללמידה או להשתלבות חברתית.
גישה זו התבססה בעיקר על התבוננות חיצונית בהתנהגות, ופחות על ניסיון להבין את תפקידה עבור האדם עצמו.
בעשרים השנים האחרונות חל שינוי משמעותי בגישה המחקרית.
סקירות שיטתיות ומחקרי הדמיה מוחית החלו להראות כי אצל אנשים רבים הסטימינג
מופיע במקביל לשינויים בפעילות מערכת החישה ובמערכות האחראיות על ויסות עוררות.
מחקרים אלו העלו את האפשרות שהתנועה החזרתית אינה הגורם לקושי, אלא דווקא אחד המנגנונים שבהם המוח מנסה להתמודד עמו.
גם ספר האבחנות הפסיכיאטרי העדכני ממשיך לכלול התנהגויות חזרתיות כאחד ממאפייני האוטיזם,
אולם הספרות המדעית המודרנית שמה כיום דגש הולך וגובר על השאלה מדוע ההתנהגות מופיעה, ולא רק כיצד היא נראית.
שינוי זה משקף מעבר מהסתכלות על סטימינג כסימפטום בלבד, להבנתו כביטוי של פעילות עצבית מורכבת, הנמצאת עדיין במרכז המחקר הנוירולוגי.
כדי להבין מדוע סטימינג מופיע, יש לשנות את נקודת המבט.
במקום לשאול "מדוע האדם מבצע תנועה חוזרת?", נכון יותר לשאול "איזו בעיה מערכת העצבים מנסה לפתור?".
המוח האנושי פועל ללא הפסקה כדי לשמור על יציבות פנימית.
בכל רגע הוא מקבל כמויות עצומות של מידע מהעיניים, מהאוזניים, מהעור, מהשרירים, מהמפרקים ומהאיברים הפנימיים.
רוב האנשים מסננים את המידע הזה באופן כמעט אוטומטי, אך אצל חלק מהאנשים –
ובמיוחד אצל רבים על הספקטרום האוטיסטי – תהליך הסינון והעיבוד פועל באופן שונה.
במקום להתמקד בגירויים החשובים ולהחליש גירויים פחות רלוונטיים, מערכת העצבים עלולה להתמודד עם עומס גדול יותר של מידע.
רעש חלש הופך למשמעותי, אור רגיל נתפס כמסנוור, מגע של בגד מורגש בעוצמה גבוהה יותר,
או לחלופין קיימת דווקא ירידה בתחושת הגוף, המחייבת את המוח "לחפש" קלט נוסף כדי להבין את מיקום הגוף במרחב.
במצבים כאלה, סטימינג עשוי להפוך לאחד הכלים שבאמצעותם מערכת העצבים יוצרת סדר בתוך זרם המידע.
התנועה החוזרת מספקת קלט צפוי ועקבי, ובכך מעניקה למוח נקודת ייחוס יציבה בתוך סביבה המשתנה ללא הרף.
מטא־אנליזות שבחנו מאות ילדים ובוגרים על הספקטרום מצאו כי הבדלים בעיבוד החושי הם מהמאפיינים העקביים ביותר של אוטיזם.
רגישות מוגברת, רגישות מופחתת וחיפוש אחר גירויים חושיים נמצאו בשכיחות גבוהה בהרבה
בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, והם מלווים לעיתים קרובות גם בהתנהגויות חזרתיות כמו סטימינג.
אחת התכונות המרכזיות של מערכת העצבים היא השאיפה לשמור על איזון פנימי.
כאשר הסביבה נעשית עמוסה מדי, המוח אינו מנסה רק "לכבות" את הרעש, אלא גם לייצר דפוסים יציבים שיאפשרו לו להמשיך לתפקד.
כאן נכנס לתמונה הסטימינג.
תנועה קצבית וחוזרת יוצרת עבור המוח מידע שקל לחזות.
במקום להתמודד עם מאות גירויים בלתי צפויים בכל שנייה, מערכת העצבים מקבלת רצף תחושתי קבוע, מוכר ועקבי.
מסיבה זו, סטימינג עשוי להופיע דווקא ברגעים של שינוי, מעבר בין סביבות, התרגשות, ציפייה או עומס חושי.
חוקרים מתחום מדעי המוח מתארים תופעה זו כניסיון של המוח להפחית אי־ודאות.
ככל שהמידע שהמוח מקבל צפוי יותר, כך קטנה כמות המשאבים הדרושה לעיבודו.
תנועה חוזרת עשויה, לכן, לסייע ביצירת תחושת סדר פנימית גם כאשר העולם החיצוני מרגיש כאוטי.
חשוב להדגיש כי אין כיום הוכחה לכך שכל סוגי הסטימינג פועלים בדיוק באותו מנגנון.
סביר להניח שתנועות שונות ממלאות תפקידים שונים, בהתאם לאדם, לסביבה ולמצב שבו הן מופיעות.
סטימינג אינו נוצר באזור אחד במוח, אלא משקף פעילות משולבת של מספר מערכות הפועלות יחד.
גרעיני הבסיס משתתפים בבחירה ובוויסות של דפוסי תנועה, ומאפשרים להפוך רצפי תנועה לפעולות זורמות ואוטומטיות.
המוחון, המזוהה בעיקר עם שיווי משקל וקואורדינציה, מסייע בדיוק התנועה ובהתאמתה לשינויים המתרחשים בסביבה.
קליפת המוח המוטורית אחראית על תכנון וביצוע התנועה עצמה, בעוד שמערכת החישה מספקת
למוח מידע רציף על מיקום הגוף, עוצמת המגע, התנועה והלחץ המופעל על השרירים והמפרקים.
כאשר מערכות אלה פועלות בתיאום, המוח מסוגל לשלב בין תחושה לתנועה באופן טבעי.
אולם כאשר עיבוד המידע החושי שונה, ייתכן שהתנועה החוזרת מספקת למערכת העצבים משוב עקבי המסייע לה לארגן מחדש את המידע שהיא מקבלת.
מחקרי הדמיה מוחית שבחנו אנשים עם אוטיזם מצאו הבדלים בקישוריות שבין אזורים הקשורים לעיבוד חושי, שליטה מוטורית וויסות קשב.
ממצאים אלה מחזקים את ההשערה שסטימינג אינו תוצר של מערכת אחת בלבד, אלא ביטוי לפעילות
של רשת עצבית רחבה, שבה תנועה, תחושה וויסות פועלים יחד כחלק ממנגנון הסתגלות ביולוגי מורכב.
כדי להבין את הסטימינג, חשוב להבין תחילה כיצד מערכת העצבים חווה את העולם.
החושים אינם רק אמצעי לקליטת מידע מהסביבה. הם גם הכלי שבעזרתו המוח בונה תמונה רציפה של המציאות.
בכל רגע מתקבלים מיליוני אותות: עוצמת האור, גוון הקול, טמפרטורת האוויר, מגע הבגד בעור, תנוחת הגוף, מתח השרירים, קצב הלב, הנשימה ותנועת המפרקים.
כל המידע הזה חייב להיות מסונן, מאורגן ומתועדף בתוך שברירי שנייה.
אצל רוב האנשים, תהליך זה מתבצע באופן כמעט בלתי מורגש.
המוח מסנן גירויים שאינם חשובים, מדגיש את הרלוונטיים ומאפשר להמשיך להתמקד במשימה אחת מבלי להיות מוסחים מכל צליל או תחושה.
אולם מחקרים רבים מצביעים על כך שאצל אנשים רבים על הספקטרום האוטיסטי, תהליך העיבוד החושי פועל באופן שונה.
במקום ליצור היררכיה ברורה בין גירויים, מערכת העצבים עשויה להעניק חשיבות דומה למידע רב המגיע בו־זמנית.
כתוצאה מכך, העולם עשוי להיחוות כעשיר יותר, אך גם כעמוס יותר.
זו אחת הסיבות לכך שסטימינג אינו מופיע רק במצבי לחץ. לעיתים הוא מופיע דווקא בזמן משחק, למידה, צפייה בסרט או התרגשות.
בכל המצבים הללו מערכת העצבים מעבדת כמויות גדולות של מידע, והתנועה החוזרת עשויה לסייע לה לשמור על רצף פנימי יציב.
מחקריה של החוקרת קוני קסרי, לצד עבודותיהם של חוקרים נוספים בתחום העיבוד החושי, מדגישים כי שונות חושית
אינה תופעה נלווית לאוטיזם בלבד, אלא חלק משמעותי מהאופן שבו אנשים רבים על הספקטרום חווים את סביבתם.
המונח "עומס חושי" מתאר מצב שבו כמות או עוצמת הגירויים חורגות מיכולת העיבוד של מערכת העצבים באותו רגע.
אין הכוונה רק לרעש חזק או לאור מסנוור. גם שילוב של מספר גירויים מתונים –
שיחה, תאורה, תנועה של אנשים, ריחות ומגע – עשוי ליצור עומס כאשר כולם מתרחשים בו־זמנית.
במחקרים נמצא כי אנשים על הספקטרום עשויים להציג שלושה דפוסים עיקריים של עיבוד חושי:
רגישות מוגברת לגירויים, תגובתיות מופחתת לגירויים, או חיפוש פעיל אחר תחושות מסוימות.
חשוב להבין שאין מדובר בשלוש קבוצות נפרדות.
אותו אדם עשוי להיות רגיש מאוד לרעש, אך במקביל לחפש לחץ עמוק, תנועה או מגע חוזר.
השונות הזו מסבירה מדוע אין "סטימינג אופייני".
כל מערכת עצבים מגיבה בדרכה, בהתאם לאופן שבו היא מעבדת את העולם.
זו גם אחת הסיבות לכך שאין לראות בסטימינג התנהגות אחידה.
לעיתים הוא מפחית עומס חושי, ולעיתים דווקא מספק גירוי שחסר למערכת.
בשני המקרים, המטרה הביולוגית דומה – לשמור על איזון.
אחת ההשערות המרכזיות במדעי המוח היא שהמוח פועל כ"מכונת חיזוי".
הוא מנסה לצפות מה יקרה ברגע הבא, וככל שהמציאות תואמת את הציפייה, כך נדרשים פחות משאבים לעיבוד המידע.
תנועה חזרתית יוצרת בדיוק את התנאים הללו.
כאשר אדם מנענע את גופו בקצב קבוע, מנפנף בידיו או מקיש באצבעותיו, מערכת העצבים מקבלת רצף תחושתי צפוי, אחיד ומדויק.
כל חזרה מספקת משוב מוכר על מיקום הגוף, על תנועת השרירים ועל הכוחות הפועלים עליו.
במקום להתמודד רק עם גירויים חיצוניים המשתנים ללא הרף, המוח מקבל גם מקור מידע פנימי, יציב ועקבי.
חוקרים סבורים שמשוב זה עשוי לסייע לארגון הפעילות העצבית, במיוחד במצבים של עומס חושי או חוסר ודאות.
עם זאת, חשוב להדגיש כי מדובר במנגנון שנמצא עדיין במחקר, ואין כיום הסכמה מלאה כיצד בדיוק פועל התהליך ברמת תאי העצב והרשתות המוחיות.
מה שכבר ידוע הוא שתנועה, תחושה וקשב פועלים במוח כמערכת אחת.
לכן, כאשר משתנה דפוס התנועה, משתנה לעיתים גם האופן שבו מערכת העצבים חווה את הסביבה.
מסיבה זו, אצל אנשים רבים הסטימינג אינו רק תגובה לעולם – הוא חלק מהדרך שבה המוח מארגן את העולם.
אחד המאפיינים הייחודיים של סטימינג הוא המגוון הרחב של צורות שבהן הוא יכול להופיע.
אין תנועה אחת המאפיינת את כל האנשים, ואין דפוס קבוע שניתן לזהות אצל כולם.
למעשה, שתי מערכות עצבים עשויות להשתמש בתנועות שונות לחלוטין כדי להתמודד עם אתגר דומה.
יש אנשים שמנפנפים בידיהם בזמן התרגשות, אחרים מתנדנדים קדימה ואחורה בזמן ריכוז, ויש החוזרים על קולות, מילים או צלילים מסוימים.
יש המעדיפים להחזיק חפץ קטן ולסובב אותו שוב ושוב, בעוד אחרים מחפשים לחץ עמוק באמצעות חיבוק עצמי, עטיפה בשמיכה או הישענות על משטח יציב.
למרות ההבדלים החיצוניים, החוקרים סבורים כי ברבים מהמקרים מדובר בביטויים שונים של אותו עיקרון ביולוגי:
ניסיון של מערכת העצבים ליצור קלט תחושתי צפוי ועקבי, המסייע לארגון הפעילות העצבית.
מסיבה זו, אין חשיבות רק לשאלה איך נראה הסטימינג, אלא גם מתי הוא מופיע, באילו תנאים הוא מתגבר, ומה משתנה לאחר שהוא מסתיים.
אותן תנועות עשויות למלא תפקידים שונים אצל אנשים שונים, ולעיתים אף אצל אותו אדם במצבים שונים.
נהוג לחלק את הסטימינג למספר קבוצות עיקריות, בהתאם לסוג התחושה או התנועה המעורבת.
חלוקה זו אינה מוחלטת, שכן תנועה אחת עשויה לשלב כמה מערכות חושיות במקביל.
סטימינג מוטורי כולל תנועות גוף חוזרות כמו נפנוף ידיים, נדנוד הגוף, סיבוב במקום, קפיצות או תנועות חוזרות של האצבעות.
אלו הן הצורות המוכרות ביותר, משום שהן בולטות לעין.
סטימינג שמיעתי מתבטא בהשמעת קולות, זמזום, חזרה על מילים, הברות או מנגינות.
לעיתים הצליל עצמו מספק קלט צפוי, ולעיתים דווקא התחושה הנוצרת בזמן הדיבור היא בעלת החשיבות.
סטימינג חזותי כולל התבוננות ממושכת באור, סיבוב חפצים מול העיניים, צפייה בתנועות חוזרות או מעקב אחר דפוסים חזותיים.
סטימינג מישושי מתבטא במגע חוזר בבדים, בחפצים, בשיער, בעור או במרקמים שונים.
יש אנשים המחפשים דווקא משטחים חלקים, ואחרים מעדיפים תחושות מחוספסות או לחץ עמוק.
קיימים גם דפוסים הקשורים לתנועה במרחב, כמו הליכה חוזרת במסלול קבוע, סיבוב הגוף או הליכה על קצות האצבעות.
חשוב לציין כי הליכה על קצות האצבעות אינה נחשבת תמיד לסטימינג.
היא עשויה לנבוע גם מסיבות התפתחותיות, אורתופדיות או נוירולוגיות אחרות, ולכן יש לבחון אותה בהקשר הרחב של התפקוד.
אחת המסקנות החשובות העולות מן המחקר היא שאין לייחס משמעות אחת לכל סוג של סטימינג.
לדוגמה, נפנוף ידיים עשוי להופיע אצל אדם אחד בזמן שמחה גדולה, אצל אדם אחר בזמן הצפה חושית, ואצל אדם שלישי דווקא בזמן ריכוז עמוק.
התנועה החיצונית דומה, אך התהליך העומד מאחוריה עשוי להיות שונה לחלוטין.
מסיבה זו, חוקרים ממליצים להימנע מפרשנות המבוססת על צורת התנועה בלבד.
ההקשר שבו היא מופיעה, מצבו של האדם, הסביבה והתגובה שלאחריה מספקים מידע משמעותי הרבה יותר מאשר התנועה עצמה.
גישה זו משקפת שינוי עמוק בחקר הסטימינג.
במקום לשאול "מהי התנועה?", המחקר מנסה להבין "איזה תפקיד היא ממלאת עבור מערכת העצבים?".
השאלה הזו עומדת כיום במרכז המחקר, והיא מובילה להבנה רחבה יותר של הקשר בין תנועה, תחושה וויסות עצמי.
למרות שסטימינג מוכר כבר עשרות שנים כאחד ממאפייני האוטיזם, המחקר המודרני אינו מתמקד עוד רק בתיאור ההתנהגות עצמה.
בשנים האחרונות עבר מרכז הכובד לשאלה עמוקה יותר: מה מתרחש במוח בזמן שהתנועות החזרתיות מופיעות, ומה ניתן ללמוד מכך על אופן פעולתה של מערכת העצבים.
כדי לענות על שאלות אלו משתמשים החוקרים במגוון רחב של שיטות מחקר.
חלקן בוחנות את מבנה המוח, אחרות את פעילותו בזמן אמת, ואחרות משוות בין קבוצות גדולות של משתתפים כדי לזהות דפוסים החוזרים על עצמם.
אחת המסקנות הבולטות העולה מן הספרות המדעית היא שאין כיום "אזור סטימינג" במוח.
במקום זאת, נראה שהתנהגויות חזרתיות קשורות לפעילות משולבת של מספר רשתות מוחיות המעורבות בעיבוד חושי, שליטה בתנועה, קשב, למידה וויסות רגשי.
מסיבה זו, חוקרים רבים מתייחסים כיום לסטימינג כתופעה מערכתית, המשקפת את שיתוף הפעולה בין אזורי מוח שונים ולא את פעילותו של מבנה יחיד.
מחקרי תהודה מגנטית תפקודית אפשרו לראשונה לבחון כיצד אזורי מוח שונים פועלים יחד בזמן מנוחה ובזמן ביצוע משימות.
בסקירות שיטתיות שכללו עשרות מחקרים נמצא כי אצל אנשים רבים על הספקטרום האוטיסטי קיימים דפוסים
שונים של קישוריות בין רשתות מוחיות המעורבות בעיבוד מידע חושי, תכנון תנועה ובקרה על הקשב.
עם זאת, החוקרים מדגישים כי אין דפוס יחיד המאפיין את כלל האנשים על הספקטרום, וקיימת שונות רבה בין משתתפים.
גם מחקרים הבוחנים את הפעילות החשמלית של המוח מצביעים על הבדלים בתזמון ובארגון הפעילות העצבית.
במספר עבודות דווח על שינויים בקצב הפעילות החשמלית ובאופן שבו אזורי מוח שונים מסתנכרנים זה עם זה בזמן עיבוד מידע חושי.
ממצאים אלו מחזקים את ההשערה שסטימינג קשור לארגון מחדש של פעילות עצבית, אך עדיין אינם מאפשרים לקבוע מהו המנגנון המדויק העומד בבסיסו.
בשנים האחרונות נוספו גם מחקרים שבחנו את פעילות המוח בזמן ביצוע תנועות חוזרות עצמן.
ממצאים ראשוניים מצביעים על כך שבמהלך סטימינג משתתפות במקביל מערכות הקשורות לתנועה, לחישה ולוויסות, אך התחום עדיין נמצא בשלבי מחקר מוקדמים.
כאשר בוחנים את כלל הספרות המדעית, ניתן לזהות מספר מסקנות הנתמכות באופן עקבי.
ראשית, סטימינג הוא תופעה אמיתית ומדידה, ואינו תוצאה של "הרגל" בלבד.
הוא מופיע בעקביות במחקרים התנהגותיים, נוירולוגיים וחושיים.
שנית, קיימת עדות מחקרית לכך שהתנהגויות חזרתיות קשורות לעיבוד חושי, לשליטה מוטורית
ולוויסות של מערכת העצבים, ולא רק לקושי התנהגותי כפי שנהוג היה לחשוב בעבר.
שלישית, המחקר מדגיש שוב ושוב את השונות הרבה בין אנשים.
שני אנשים עם אותה אבחנה עשויים להפגין דפוסי סטימינג שונים לחלוטין, הן בתדירות והן בסוג התנועה.
שונות זו מקשה על פיתוח מודל אחד שיסביר את כלל המקרים.
לצד ההתקדמות המרשימה, נותרו גם שאלות פתוחות.
עדיין לא ידוע האם כל סוגי הסטימינג מבוססים על אותו מנגנון עצבי, האם תנועות שונות ממלאות
תפקידים ביולוגיים שונים, וכיצד בדיוק משפיעות רשתות המוח זו על זו בזמן התנועה החזרתית.
דווקא השאלות הפתוחות הללו הופכות את תחום המחקר לאחד התחומים הפעילים ביותר במדעי המוח של ההתפתחות.
ככל שמצטברים מחקרים חדשים, מתברר שסטימינג הוא הרבה יותר מתנועה הנראית לעין – הוא חלון ייחודי
להבנת הדרך שבה מערכת העצבים האנושית מארגנת מידע, מגיבה לעומס ומנסה לשמור על איזון.
ככל שמצטברים מחקרים בתחום האוטיזם, כך הולך ומתברר כי סטימינג אינו תופעה שולית או התנהגות מקרית, אלא אחד התחומים הנחקרים ביותר במדעי ההתפתחות והמוח.
במקום להסתמך על מחקר בודד, חוקרים החלו לבצע סקירות שיטתיות ומטא־אנליזות, המשלבות עשרות מחקרים ומאפשרות לזהות דפוסים עקביים באוכלוסיות גדולות.
אחת הסקירות המקיפות ביותר פורסמה בשנת 2022 ובחנה את כל הספרות המדעית שעסקה בהתנהגויות חזרתיות בילדים מלידה ועד גיל שלוש.
החוקרים פעלו לפי כללי הסקירה השיטתית המקובלים בעולם המחקר: הם איתרו 357 פרסומים מדעיים,
הסירו מחקרים כפולים, סקרו 288 תקצירים, בחנו לעומק 51 מאמרים, ולבסוף כללו 41 מחקרים איכותיים שפורסמו בין השנים 1999–2020.
לאחר ניתוח כלל העדויות הגיעו החוקרים למסקנה ברורה: התנהגויות חזרתיות מופיעות כבר לפני גיל שנתיים,
הן שכיחות ועוצמתיות יותר אצל ילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי בהשוואה לילדים בהתפתחות טיפוסית, והן כוללות מגוון רחב של ביטויים –
מתנועות מוטוריות חוזרות, דרך התנהגויות חושיות לא שגרתיות ועד התעקשות על שגרה והתנהגויות של פגיעה עצמית.
החוקרים אף ציינו כי עוצמת הסטימינג בגיל הרך אינה נמצאה קשורה באופן עקבי לחומרת האוטיזם,
ממצא הממחיש שמדובר במאפיין מורכב שאינו משקף בהכרח את רמת התפקוד הכוללת.
באמצעות שילוב הנתונים מכלל המחקרים הגיעו החוקרים למסקנה שהתנהגויות חזרתיות אינן תופעה אחת, אלא משפחה של לפחות שמונה דפוסים מרכזיים.
בין הדפוסים שנמצאו: תנועות מוטוריות חוזרות, התעקשות על שגרה, תחומי עניין מצומצמים, תחומי עניין יוצאי דופן, רגישות חושית והתנהגויות שפה חזרתיות.
למרות שקיימים קשרים בין הדפוסים השונים, נמצא שכל אחד מהם מתאפיין במאפיינים קוגניטיביים והתנהגותיים ייחודיים,
דבר המחזק את ההבנה שאין להסביר את כל סוגי הסטימינג באמצעות מנגנון ביולוגי אחד.
שתי העבודות הללו ממחישות את הכיוון שאליו נע המחקר בשנים האחרונות.
במקום לראות בסטימינג התנהגות בודדת שיש לתאר, המדע מתייחס אליו כיום כתופעה נוירולוגית רחבה ומגוונת, הכוללת מנגנונים שונים, ביטויים שונים ושונות גדולה בין אנשים.
דווקא המורכבות הזו היא שהופכת את הסטימינג לאחד התחומים המסקרנים ביותר בחקר מערכת העצבים האנושית.
למרות ההתקדמות המרשימה בחקר הסטימינג, המדע עדיין רחוק מלהבין את התופעה במלואה.
כיום קיימת הסכמה רחבה שהתנהגויות חזרתיות אינן "הרגל" בלבד, אלא חלק מפעילותה התקינה או השונה של מערכת העצבים.
אולם השאלה המרכזית – מדוע המוח בוחר דווקא בתנועה מסוימת ברגע מסוים – עדיין פתוחה.
אחת הסיבות לכך היא השונות הרבה בין אנשים. שני אנשים עשויים לבצע אותה תנועה בדיוק, אך מסיבות שונות לחלוטין.
אצל אחד היא עשויה להופיע בעקבות עומס חושי, אצל אחר בזמן התרגשות, ואצל אדם שלישי דווקא במהלך ריכוז עמוק.
משמעות הדבר היא שייתכן שאין מנגנון אחד המסביר את כל סוגי הסטימינג, אלא מספר מנגנונים ביולוגיים הפועלים במקביל.
בשנים האחרונות המחקר עובר בהדרגה מהתבוננות בהתנהגות עצמה אל חקר פעילות המוח בזמן אמת.
שילוב של שיטות הדמיה מתקדמות, רישום הפעילות החשמלית של המוח ומדדים פיזיולוגיים מאפשר לראשונה
לבחון כיצד רשתות מוחיות שונות פועלות לפני הופעת הסטימינג, במהלכו ולאחריו.
מטרת המחקרים אינה רק להבין כיצד נראית התנועה, אלא לגלות מה משתנה במערכת העצבים בזמן שהיא מתרחשת.
תחום נוסף הזוכה להתעניינות רבה הוא הקשר שבין סטימינג לבין עיבוד חושי.
חוקרים מנסים להבין האם התנועה החוזרת משנה את האופן שבו המוח מעבד מידע מהסביבה, או שמא היא תוצאה של שינוי שכבר התרחש קודם לכן.
תשובה לשאלה זו עשויה להעמיק את ההבנה של הקשר בין תחושה, תנועה וויסות עצמי, ואף לשפוך אור על מצבים נוירולוגיים נוספים שבהם מופיעות התנהגויות חזרתיות.
במשך שנים רבות נתפס סטימינג כהתנהגות חריגה שיש להסביר בעיקר דרך המראה החיצוני שלה.
כיום הולכת ומתגבשת תמונה שונה.
יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שמאחורי התנועות החזרתיות עומדת מערכת עצבים המנסה
לשמור על איזון, לארגן מידע חושי ולהתאים את עצמה לעולם המשתנה ללא הרף.
עם זאת, חשוב לזכור כי המדע עדיין אינו מחזיק בתשובות לכל השאלות.
חוקרים ממשיכים לבחון כיצד נוצר סטימינג, אילו מנגנונים עצביים מעורבים בו, ומדוע הוא שונה כל כך מאדם לאדם.
זוהי אחת הסיבות לכך שהשיח המדעי עבר מהשאלה "כיצד נראה סטימינג?" אל השאלה "מה הוא מספר לנו על פעילותו של המוח?"
ייתכן שזו גם התרומה החשובה ביותר של המחקר בשנים האחרונות.
במקום לראות בסטימינג רק התנהגות חזרתית, הוא מציע להתבונן בו כחלון להבנת אחת המערכות המורכבות ביותר בטבע – מערכת העצבים האנושית.
ככל שהמחקר ימשיך להתקדם, כך יעמיק גם הידע שלנו על הקשר שבין תנועה, תחושה, מוח
והתנהגות, ועל הדרכים שבהן המוח שומר על יציבות בתוך עולם שאינו מפסיק להשתנות.